משניות מסכת אבות - פרק ב המלא

מעשה בחפץ חיים שהלך פעם עם תלמידיו בדרך, והתעייפו מאוד. ראו בדרך עץ תפוחים גדול ועמוס פרי, והתלמידים רצו לקחת כמה תפוחים כדי לרענן את עצמם.

אמר להם החפץ חיים: "עמדו! אסור לקחת בלא רשות הבעלים!" אמרו לו התלמידים: "רבינו, הרי אין כאן אדם, ואנחנו בדרך רחוקה ואין אף אחד רואה אותנו!"

הצביע החפץ חיים לשמיים ואמר בקול רועד: "אין אף אחד רואה?! רואים אותך, רואים! עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין!" כל התלמידים נרעדו מהאמונה הפשוטה והעמוקה של רבם.

רבי יהודה הנשיא (רבנו הקדוש) היה חבר קרוב לאנטונינוס קיסר רומא. פעם שאל אנטונינוס את רבי: "איזו היא הדרך הישרה שיבחר לו האדם?"

ענה לו רבי: "העין הטובה." אמר אנטונינוס: "איך זה?" הסביר רבי: "אדם הרואה בעין טובה את הזולת, נוהג בדרך ישרה עם כל בני האדם. הוא רואה את הטוב שבאחרים, ולכן מתייחס אליהם בכבוד ובצדק."

דוגמה לכך: כשהגיעו לפני רבי שני אנשים לדין, תמיד חיפש קודם את הזכויות של כל צד. זו היתה דרכו הישרה - לראות טוב בכל אדם.

מעשה בעשיר גדול שהיה לו בן יחיד מוכשר מאוד בלימודים. כל החכמים אמרו לו: "שלח את בנך לישיבה הגדולה, שירכוש תורה ויהיה תלמיד חכם גדול!" אבל האב החכם אמר: "לא, קודם ילמד אומנות."

כולם תמהו עליו: "מדוע? הרי יש לך כסף רב, מדוע בנך צריך לעמול?" ענה להם: "אני רוצה שיהיה לו מקצוע ביד, שיוכל להתפרנס בכבוד ולא יהיה תלוי באנשים. רק אחר כך ילמד תורה."

אכן, לימד האב את בנו מלאכת נגרות, ורק לאחר מכן שלחו ללמוד תורה. כעבור שנים איבד האב את כל הונו, אבל הבן המשיך ללמוד תורה ולהתפרנס מידיו בכבוד. נעשה תלמיד חכם גדול וגם בעל מלאכה מכובד.

שפחתו של רבי יהודה הנשיא היתה חכמה מאוד. פעם נפל תלמיד חכם אחד ונפצע. באו אצל רבי ואמרו: "אדוננו, פלוני נפל!" אמר רבי: "עזבוני מן השחוק. אני עסוק בתורה."

שמעה זאת שפחתו של רבי ויצאה לעזור לאותו תלמיד חכם. חבשה את פצעיו ודאגה לו. כששבה אמרה לרבי: "אדוני, התורה אומרת 'לא תעמוד על דם רעך'. גם כשאתה לומד תורה, זה לא פוטר אותך מלעזור לזולת."

הבין רבי שהשפחה צודקת. מאז נהג לשלב תמיד בין לימוד התורה ובין עזרה לזולת. זו משמעותה של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" - ללמוד תורה ובו זמנית לעסוק בעולם ולעזור לבריות.

מעשה במלך שהיה לו פרדס נפלא מלא פירות נדירים. הגיע לעיר חכם ידוע, וביקש המלך לכבדו ולהזמין אותו לביקור בפרדס המלכותי. החכם סירב בנימוס.

שאל המלך: "מדוע אינך רוצה? הלא אני רוצה לכבדך ולהראות לך את יופי הפרדס?" ענה החכם: "מלכי הארץ רוצים קרבה רק כשזה משרת את מטרותיהם. כשהייתי עני - לא הזמנת אותי. עכשיו שאני מפורסם - אתה רוצה להתייחס אלי כחבר."

הוסיף החכם: "מה יהיה אם יום אחד אעשה משהו שלא יוצא לך לטובה? האם תמשיך לכבד אותי? השלטון אוהב רק כששירותיו מכונים, אבל כשאדם נמצא במצוקה - השלטון נעלם."

מעשה בזקן בן שמונים שבא ללמוד תורה אצל הלל. אמרו לו תלמידי הלל: "זקן! בגילך באת ללמוד? מה תעשה בלימוד?"

הגן עליו הלל ואמר: "בני, 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' - אל תחשבו שאתם יודעים הכל. גם בגיל צעיר אדם עלול לטעות, וגם זקן יכול ללמוד דברים חדשים."

המשיך הלל: "פעם ראיתי צעיר שהיה חכם מאוד, אבל כשהגיע לכח ולעושר, שכח את חכמתו ונהיה יהיר. ופעם ראיתי זקן שככל שהזדקן, כך התחכם יותר ונהיה יותר צנוע."

לבסוף אמר: "גם אני, הלל, למרות גילי וחכמתי, כל יום אני לומד דברים חדשים. היום למדתי משהו מהזקן הזה - שלא לוותר על הלימוד בשום גיל."

הלל הזקן הלך לטייל על שפת הנהר כשלפתע הבחין במחזה מוזר: גולגולת שצפה על פני המים. במקום להתעלם, פנה הלל ישירות אל הגולגולת ואמר שש מילים בארמית:

"על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון."

בתרגום לעברית: "את טבעת בגלל שהטבעת אחרים. ובסופו של דבר, אלו שהטביעו אותך יטבעו אף הם."

לפי המסורת, הגולגולת הייתה של פרעה עצמו. הלל (שנשמתו היא גלגול של משה רבינו) אמר לפרעה: "אתה ציווית כי יטביעו את ילדי ישראל ביאור, ולפיכך טבעת בעצמך."

החלק השני של דברי הלל מכוון לעם ישראל: כפי שפרעה טבע בים, כך גם כל שונאי ישראל בסופו של דבר ייכחדו.

כשחלה רבן יוחנן בן זכאי מחלה קשה, באו תלמידיו לבקרו. כשראה אותם בכה. אמרו לו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק! מפני מה אתה בוכה?"

ענה להם: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שכועס ואם כועס אין כעסו עולם, ושגוזר עלי גזרה ואם גוזר אין גזרתו לעולם, ושמפייסין אותו בדברים ובממון, אף על פי כן הייתי בוכה."

המשיך: "ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ועד, שאם כועס עלי כעסו עולם, ושאם גוזר עלי גזרה גזרתו לעולם, ושאי אפשר לפייסו בדברים ולא בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גיהנום, ואיני יודע באיזה מוליכין אותי - ולא אבכה?!"

אמרו לו: "רבינו, ברכנו!" אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם." אמרו לו: "עד כאן?!" אמר להם: "ולואי! תדעו: כשאדם עובר עבירה אומר 'שמא לא יראה אותי אדם'."

אל הרב שלום משאש נכנס אדם שהיה נסער מאוד. הוא פנה אל הרב ואמר: "פלוני הטיל עלי עין הרע, אני חושש שאני עומד למות, אני מבקש שתעזור לי."

הרב שלום משאש הושיבו, נתן לו כוס מים, ולאחר שהאיש נרגע מעט אמר לו הרב: "עין רעה מסכנת את מי שיש לו עין רעה על אחרים. אותו פלוני - הוא זה שנמצא בסכנה."

בדרשתו בשבת הקדיש הרב שלום משאש את שיעורו לביטוי "עין הרע" ואמר: "חכמים הסבירו שרוב בני האדם מתים בגלל עין הרע 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע, ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו - שמתים מחמת שהטילו עליהם עין הרע, אלא נהפוך הוא: מתים בגלל שהם הטילו עין הרע באחרים."

המשיך הרב: "הצער שהיה להם תמיד לראות בטובת חבריהם נכנס עמוק בלבם יום אחר יום, ונעשו חולים מזה עד שמתו בדאגות אלו, שאינם יכולים לראות בטובת חבריהם. וזה בא להם מחוסר קיום המצווה 'ואהבת לרעך כמוך'."

אמר רבי יהושע בן חנניה: "מימי לא ניצחני אדם בדברים חוץ מאישה, ילד וילדה."

אישה כיצד ניצחתני? פעם אחת התארחתי במלון והכינה לי המארחת ביום הראשון פולים, ואכלתי ולא השארתי כלום בקערה. ביום השני הכינה שוב פולים - ולא השארתי כלום. ביום השלישי קלקלה את התבשיל בעודף מלח, וכאשר טעמתי - משכתי ידי ממנו.

אמרה לי: "רבי, מפני מה אינך סועד?" אמרתי לה: "כבר סעדתי מבעוד יום." אמרה לי: "אם כך, היה לך למשוך ידיך ולהימנע לאכול מן הפת! שמא לא הותרת פינה עם אוכל לשמש בקערה בתבשילים הראשונים? והרי כך אמרו חכמים: אין משאירים פינה באילפס, אבל משאירים פינה בקערה."

ילדה כיצד ניצחתני? פעם אחת הייתי מהלך בדרך והייתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי ילדה אחת: "רבי, לא שדה הוא זה?" אמרתי לה: "לא, דרך כבושה היא." אמרה לי: "שודדים כמותך כבשוה."

ילד כיצד ניצחתני? פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי ילד יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו: "באיזו דרך אלך לעיר?" אמר לי: "זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה." והלכתי בקצרה וארוכה, וכאשר הגעתי לעיר מצאתי שמקיפים אותה גינות ופרדסים ואין מעבר אליה.

חזרתי לאחוריי ואמרתי לו: "בני, הלא אמרת לי שדרך זו קצרה?" אמר לי: "ולא אמרתי לך 'ארוכה'?" נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "אשריכם ישראל, שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם."

מעשה ברבי טרפון שאמו היתה זקנה וחולה. בכל יום היה רבי טרפון כורע על ידי מיטתה וניגש אליה בזהירות רבה. כשרצתה לרדת מהמיטה, כרע על ארבע והניח את כפות ידיו על הקרקע, כדי שלא תיגע רגליה הזקנות בקרקר הקר.

פעם רצתה האם לרדת לחצר, אבל הרצפה היתה קרה. מה עשה רבי טרפון? פשט את טליתו הקדושה על הרצפה כדי שתלך עליה אמו, ולא הרגישה בקור.

באו אצלו תלמידיו ושאלו: "רבינו, כיצד אתה יכול לכבד את אמך כל כך? הרי אתה זקן וגם חכם גדול!" ענה להם רבי טרפון: "בני, עדיין לא הגעתי לחצי כיבוד האם. התורה אומרת 'כבד את אביך ואת אמך' - זה לא תלוי בגיל שלי או בחכמתי. זוהי מצווה שלעולם לא נגמרת."

אמרו לו: "איך זה שלא הגעת לחצי כיבוד?" ענה: "אם היתה זורקת כיס מלא זהב לים לפני, והייתי שותק ולא מביישה - אז הייתי מכבדה כראוי."

רבי עקיבא התחיל את דרכו כרועה צאן פשוט אצל כלב שבוע, האיש העשיר בירושלים. רבי עקיבא היה בן ארבעים, לא ידע קרוא וכתוב, ולא הכיר את התורה כלל. אבל רחל, בתו של כלב שבוע, ראתה בו איכויות נפלאות של ישרות, חכמת לב וחמלה על הבריות.

כשרחל הציעה לו להתחתן, אמרה לו: "אם תתחתן אתי, תלך ללמוד תורה בבית מדרש!" עקיבא פחד: "איך אוכל? הרי אני כבר בן ארבעים, ויש תלמידים קטנים שיודעים יותר ממני!" ענתה רחל: "אל תתייאש. ראה את הטיפות המים הנוטפות על האבן - לאחר שנים הן חופרות בה חור. כך גם אתה: תלמוד טיפה טיפה, ותהיה לגדול החכמים."

כלב שבוע כעס כעס גדול על בתו שהתחתנה עם רועה בור, וגירש אותם מביתו ללא כסף. עקיבא ורחל חיו בעוני נורא. בחורף קר ישנו על גבי קש, ועקיבא היה מוציא קש משיער רחל ואומר לה: "אילו היה לי, הייתי קונה לך כלילה של זהב."

יצא עקיבא ללמוד תורה במשך שתים עשרה שנים. כשחזר, בא עם עשרים וארבעה אלף תלמידים! עמד מחוץ לביתו ושמע אישה זרה אומרת לרחל: "מסכנה את! כמה שנים את חיה כאלמנה?" ענתה רחל: "אילו היה לי רצון, היה הולך עוד שתים עשרה שנה!"

כששמע עקיבא את דברי רחל, החליט להישאר עוד שתים עשרה שנים ללמוד. כשחזר בפעם השנייה, בא עם שישים אלף תלמידים! ואז זכתה רחל לכבוד גדול, וגם כלב שבוע חזר בו ופייס את בתו ואת חתנו הגדול.

אמר רבי עקיבא על רחל: "שלי ושלכם - שלה הוא!" (כל התורה שלי ושל תלמידי - הכל בזכותה).