משניות מסכת אבות - פרק א המלא

כָּל יִשְרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"

משֶה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְּבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

מעשה שהיה אצל הגאון רבי אליהו חיים מייזל שבא אצלו סוחר מעיר רחוקה. בצער רב החל הסוחר לשטוח את צרתו: "התאכסנתי במלון, ובבוקר גיליתי שהארנק והשעון שלי נעלמו. זכור אני ששמתי אותם תחת הכרית!"

בעל המלון טען שהסוחר איבד אותם בשוק. רבי אליהו חיים הזמין את בעל המלון לדין. בתוך כך הוציא בעל המלון קופסת טבק והתחיל להריח. ביקש הרב גם הוא להריח, ופתאום קם ויצא מהחדר.

קרא הרב לשמשו ונתן לו את קופסת הטבק ואמר בלחש: "רוץ למלון ואמור לאשתו של בעל המלון שבעלה ציווה להביא את הארנק שהסוחר שכח בחדר. תראה לה את קופסת הטבק לסימן." כעבור שעה חזר השמש עם הארנק והשעון.

זו חכמתו של הדיין - להיות מתון בדין ולמצוא דרכים חכמות לגלות את האמת.

מעשה בשיכור שביקש מהרופא עזרה להיגמל. אמר הרופא: "אל תשתה כשאתה לבד, אלא רק בחברת אדם אחר." חזר השתיין הביתה והחליט שרק יוציא את הבקבוק ולא ישתה. אחר כך הוציא כוסות, ואז מזג יין כדי שהכוסות לא יהיו ריקות.

נח זבוב קטן על אחת הכוסות. אמר השתיין: "לחיים! רק לך חיכיתי!" ושתה את כל הבקבוק עד שהשתכר לגמרי. עצם המחשבה "רק אוציא את הבקבוק" היא שגררה את כל השאר.

כך הדבר בעניין "עשו סייג לתורה" - הסייג מגן על העיקר, וללא סייג העיקר עצמו בסכנה.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.

תניא: אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת בשני בצורת באתה אישה לפניו ואמרה: "רבי פרנסני!" אמר לה: "העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום."

אמרה לו בבכי מר: "רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אישה ושבעה בניה מתים!" כשראה בנימין הצדיק את מצוקתה הנוראה, עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "רבונו של עולם! אתה אמרת 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ובנימין הצדיק שהחיה אישה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטות הללו?!" מיד קרעו לו גזר דינו. תנא: הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

שני תלמידים של רבי חנינא יצאו לקצץ עצים. ראה אותם אסטרולוגוס ואמר: "שניים הללו יוצאים ולא יחזרו." בדרך פגש בהם זקן עני ואמר: "זכו עמי! הרי שלושה ימים שלא טעמתי כלום."

היתה עמם ככר אחת, פרסו מחצה ונתנו לו. אכל הזקן והתפלל עליהם: "כשם שקיימתם היום את נפשי, כך תתקיים היום נפשכם." יצאו בשלום וחזרו בשלום, ובחקירה מצאו שנחש היה אורב להם בדרך אך נהרג.

אמר האסטרולוגוס: "ומה אני יכול לעשות - ואלוהיהם של היהודים מתפייס בחצי ככר!"

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס; אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס; וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

פעם בא לעיר חכם ושמו רב אבא. ראה שרק מעטים לומדים תורה. עמד בבית הכנסת והכריז: "כל מי שרוצה עושר ואריכות ימים לעולם הבא - יבוא וילמד תורה!" בא בחור בשם יוסי וחשב לעושר של כסף וזהב.

לאחר זמן שאל יוסי: "איפה העושר?" בא איש עשיר ואמר שיתן זהב למי שילמד תורה במקומו. עשו ביניהם שותפות. לבסוף נעשה יוסי תלמיד חכם גדול, אך יום אחד בכה ואמר: "רצוני ללמוד תורה רק לזכות במצווה!"

החזיר את כל העושר ושמח שמחה גדולה. מאז קראו לו "רבי יוסי בן פזי" - על שם הפז (הזהב) שלא היה שווה בעיניו לעומת אהבת התורה.

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה, וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי בֵּיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְּצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם.

מעשה בתלמיד חכם שהיה רגיל להביא חכמים לביתו ללמוד תורה. כל בוקר היה פותח את דלתות ביתו לכל מי שרוצה ללמוד, וכל ערב היו מתאספים חכמים ותלמידים לחזור על הלימוד.

כשהגיע הזמן שיעבור לעיר אחרת, בכה ואמר: "רבי, כיצד אוכל לעזוב? הלא ביתי נהיה בית ועד לחכמים בזכותך!" ענה לו חכם: "בני, לא המקום עושה את האדם אלא האדם עושה את המקום."

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵּיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

אברהם אבינו היה יושב פתח אהלו בחום היום, וכשראה שלושה אנשים עומדים עליו, רץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. ויאמר: "אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך."

למד אברהם אבינו שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה. אף שהיה בשיחה עם הקב"ה, הפסיק כדי לרוץ אל האורחים. מכאן לימדו חכמינו: "יהי ביתך פתוח לרווחה" - שיוכלו האורחים להיכנס מכל צד.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

מעשה באדם שראה את שכנו יוצא בחצות הלילה עם חפץ בידיו. חשב בלבו: "ודאי הוא גנב!" למחרת גילה ששכנו יצא להחזיר חפץ שמצא באותו היום לבעליו, ולא רצה להמתין עד הבוקר.

מעשה אחר: ראה אדם את חבירו נכנס לבית בעל מלאכה בשעה מוזרה. חשב שודאי עושה דברים לא כשרים. התברר שהלך לבקש עזרה דחופה לחולה שהיה צריך דבר מה באמצע הלילה.

כך למדנו: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" - תמיד תחפש הסבר טוב למעשים שנראים חשודים.

בסוף מלחמת העולם השנייה במחנה ברגן בלזן, הביאו הנאצים לחמניות טריות לאסירים ואמרו: "כשיגיעו האנגלים, תספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו." הרעב במחנה היה נורא.

יהודי אחד עמד בתור וראה שנשארו רק שבע לחמניות לשישה אנשים לפניו. קיבל את האחרונה, אך ראה שיש עוד סלים מלאים ולקח עוד אחת. חייל רוסי שבוי ראה אותו ותבע את הלחמנייה השנייה.

כשסירב היהודי, הכו אותו הרוסים עד שאיבד הכרה ונטלו את הלחמניות. כשהתעורר למחרת ראה שמש זורחת וכולם מתים - הלחמניות היו מורעלות! הקדוש ברוך הוא הציל אותו על ידי שלקחו ממנו את הלחמניות המורעלות.

מכאן למדנו: "אל תתייאש מן הפורענות" - גם במצב הקשה ביותר, יש השגחה פרטית שמובילה לטובה.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין; וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים; וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.

מעשה שבאו לפני הרמ"א שני אנשים לדין. התובע טען כי הפקיד ביד הנתבע סכום כסף גדול על יד באר מים, ואילו הנתבע הכחיש וטען כי לא היו דברים מעולם - לא באר ולא פיקדון.

שלח הרב את התובע אל באר המים להביא צלוחית מים כדי לאמת את טענותיו. כעבור שעה ארוכה פנה הרב אל הנתבע ושאל כבדרך אגב: "האם הבאר רחוקה כל כך?"

הנתבע, שהסיח לרגע את דעתו, ענה כי הבאר אכן רחוקה. פנה אליו הרמ"א בנזיפה: "והלא אמרת שלא היתה באר כלל! השב מיד את הכסף לבעליו!" בבושת פנים השיב הנתבע את הפיקדון.

מעשה ברבי יעקב מליסא שבאו לפניו שני אנשים לדין. אחד מצא דינר זהב, והשני טען שהוא שלו. הרב הרגיש שהטוען רמאי.

ציוה הרב את הטוען לצאת החוצה, ואז אמר בקול רם למוצא: "יש נקב קטן בדינר ליד האות הראשונה." הטוען ששמע מאחורי הדלת נכנס ואמר: "כן! יש נקב ליד האות הראשונה!" הראה לו הרב את המטבע ואמר: "אין כאן שום נקב. זה הדינר שייך למוצאו."

זו חכמתו של שמעון בן שטח: "הוי מרבה לחקור את העדים" - ו"הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר".

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת.

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

מעשה בגוי שבא לפני שמאי ואמר: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת!" כעס עליו שמאי ודחפו באמת הבנין.

בא אותו גוי לפני הלל ואמר לו אותו הדבר. לא כעס עליו הלל, אלא אמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ושאר פרושא הוא, זיל גמור!" (מה שאתה שונא, אל תעשה לחברך - זו כל התורה, והשאר פירושה, לך למד!)

כך הלל קירב את הגר לתורה בסבלנות ובאהבת הבריות. זהו כוחו של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - לא לדחות אלא לקרב, ולמצוא את הדרך ללבו של כל אדם.

הוּא הָיָה אוֹמֵר בַּאֲרַמִּית: נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵף. וּדְלָא יָלֵף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.

תרגום דברי הלל לעברית:

"נגד שמא, אבד שמה" - מי שמפרסם את שמו (בגאווה), איבד את שמו (הטוב).

"ודלא מוסיף, יסף" - ומי שאינו מוסיף (בלימוד), יסף (ימות רוחנית).

"ודלא ילף, קטלא חייב" - ומי שאינו לומד, חייב מיתה (רוחנית).

"ודאשתמש בתגא, חלף" - ומי שמשתמש בכתר התורה (לכבוד ולממון), חולף מן העולם.

מעשה באדם שעמל קשה בפרנסתו אך תמיד דאג גם לעניי שכונתו. אמר לו חכם: "מדוע אתה מתיגע עבור אחרים? דאג קודם לעצמך!"

ענה לו: "רבי, הלל לימד 'אם אין אני לי, מי לי' - אכן עלי לדאוג לעצמי. אך גם אמר 'וכשאני לעצמי, מה אני' - אם אחשוב רק על עצמי, איזה ערך יש לחיי? ו'אם לא עכשיו, אימתי' - אם לא אעזור עכשיו, מתי אעזור?"

כך למד על האיזון הנכון בין האחריות לעצמנו והאחריות לזולת.

למרות ששמאי הזקן היה ידוע כמי שמקפיד על הדין בתכלית הדיוק, הוא תמיד קיבל את כל האדם בסבר פנים יפות. מעשה באדם שבא אליו בכעס ואמר: "שמאי! מדוע אתה תמיד חמור כל כך בפסיקותיך?"

חייך שמאי ואמר: "בני, 'אמור מעט ועשה הרבה' - במקום לדבר הרבה, אני מעדיף לעשות. ו'הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - אפילו מי שבא אלי בכעס, אני מקבל בחיוך, כי כולנו בני אדם ויש בכל אחד ניצוץ טוב."

מעשה באדם שהיה לו ספק בהלכה חמורה - האם מותר לו לעשות מעשה מסוים בשבת או לא. במקום לשאול רב, החל לנחש ולהעריך לבדו. לפעמים נהג לחומרא ולפעמים לקולא.

אמר לו רבן גמליאל: "בני, 'עשה לך רב' - מצא רב קבוע לשאול אותו, ו'הסתלק מן הספק' - אל תישאר בספיקות אלא ברר את ההלכה. כך תעבוד את ה' בשמחה ובביטחון."

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִיקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא.

שמעון בן רבן גמליאל גדל בין גדולי החכמים בביתו ובבית המדרש. הוא ראה שהחכמים הגדולים ביותר היו מעטים בדיבור ורבים במעשה. כשהיה צורך לדבר - דיברו בחכמה, וכשלא היה צורך - שתקו.

מכאן למד: "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" - השתיקה היא התרופה הטובה ביותר. "ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה" - לא הלימוד הוא העיקר אלא העשייה. "וכל המרבה דברים, מביא חטא" - מי שמרבה לדבר, בסופו של דבר יחטא בדיבורו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.

רבן שמעון בן גמליאל מסיים את פרק א במשנה חשובה זו. הוא מזכיר שלושה יסודות שעליהם עומד העולם - והם שונים משלושת היסודות שהזכיר שמעון הצדיק במשנה ב.

שמעון הצדיק אמר: התורה, העבודה וגמילות חסדים.
רבן שמעון בן גמליאל אמר: הדין, האמת והשלום.

שני המערכים משלימים זה את זה: התורה מלמדת את הדין והאמת, העבודה מביאה לשלום עם הבורא, וגמילות חסדים יוצרת שלום בין בני אדם. כך נבנה העולם על יסודות איתנים של צדק, אמת ושלום.